שניה מלהפסיד לחבל

אני זוכר, לפני כמה ימים.. יושב עם עצמי, תמים. איך כולם לא רואים, לא מקשיבים, לא מתייחסים? אנשים מופנמים, לא מדברים, די שקופים. תמיד רוצה ולא עושה, לא מנסה, לא מתנסה. תמיד חושב, יושב, איך האוויר נושב קריר כזה. היא לא קולטת - הוא אבוד, הוא לא שפוי כבר, אין יעוד. הוא רק מרחיק - לא מקרב, הוא לא איתי הוא מתנתק. תמיד, אני מקשיב לקול פנימי, שלי משיב כל לילה, קבור עם עצמי כל יום, מרגיש לא אמיתי. וכשאני - שניה מלהפסיד לחבל, וההורים שלי יהיו באבל, אני עוצר וחושב, באמת מה יש לי להפסיד? למה העולם מלא ב- באנשים שמטפסים על אלה, שלהציל את עצמם, הם כבר לא יכולים? יש מחשבות, הולכות באות, מתפוגגות לרגע, ואז מיד חוזרות, תמיד בראש הן מנקרות, אבל לעולם לא נמחקות. אבל, המניע תמיד נשאר, כשנטפלים אליי בעיקר מרגיש כמו חפץ שאיבד את היעוד שלו נסדק, נשבר השפיות לוקה באופן ניכר, לא יודע מה לומר, שבור ממורמר -שניה מלהפסיד לחבל, וההורים שלי יהיו באבל, אני עוצר וחושב, באמת מה יש לי להפסיד? למה העולם מלא ב- באנשים שמטפסים על אלה, שלהציל את עצמם, הם כבר לא יכולים? אותו בחור, הוא די שקט, זה קצת מפחיד אותי הוא בטח לא סובל פה את כולם, זה לא מפתיע כי אפחד לא שואל אותו " מה נשמע? מה איתך? תגיד לי איך עברת יממה שלמה מבלי לפגוע בעצמך?" הוא לא אדם של ציונים, הישגים, חברים, אנשים, מאה טונות של קשרים, הוא מנותק - מעדיף לחיות לבד, לא רוצה עוד קצת קשיים, החיים שלו גם ככה די קצרים. נשברתי והפסדתי לחבל, המלאכים לוקחים אותי אל גן העדן, אני פוגש כאן במתים אבל רואה עוד ילד כמוני. מוביל אותי קצת אל המקדימה, רואה פה ילדים שהתחרטו צורחים לאמא, אבל היא לא שומעת אותם, עמומים.